בפגישתנו הראשונה, זה קרה בדיוק חמש דקות לאחר שהחלטתי לנטוש את הרכבת התחתית בתחנת וווטרלו והתחבטתי בין הרחובות, אבודה ומזוהמת, כשחיפשתי את הדירה של Airbnb שבה תכננתי להתמקם. באותן שניות לא גמלתי לבחון את מראהו או תכונותיו החיצוניות — הייתי כל כך עייפה ומסריחה, שממש את קצה ההליכה והעיסוק המנומנם בהתחברות לאדם אחר נראו לי כמשהו בלתי אפשרי באותו רגע. הייתי במצב של עייפות גופנית, ריח לא נעים, וזקוקה דחוף לצחצוח שיניים. כך הייתי, מותשת, זזה באיטיות, חבולה ומגושמת.
בנוסף: שלושה טיפים פשוטים ומהירים לרכישת יין צרפתי
ברגע שהספקתי לראיין את מראהו, לאחר שהציג את עצמו והציע ללכת איתי לכיוון מתומצת, שמתי לב שלא הייתי מרוצה ממה שהבנתי. הוא היה אדם מסודר, שרירי בכל מקום, בלונדיני מלוכלך, עם כתמים חומים ושריטה של שמש, ולחיים חדות וזקופות. כמעט מראה צבאי באסתטיקה הישנה, עם רצון רב לעזור וצווארון אדום, לא הצליח להדוף את ההתרשמות הראשונית שלי. לא שזה מפריע לי באהבת חיילות — אני אוהבת אדיבות ומנומנות — אך כל האריזה? פשוט לא הייתי מעוניינת בו לשם כך.
הוא היה סתם מישהו אקראי שעמד לעצור כדי לעזור לי עם ההכוונה כששמע אותי מבקשת directions. ובמפתיע למדי, הוא גם היה אמריקאי. הייתי מופתעת שהפעם הראשונה שהכרתי מישהו בבריטניה הייתה דווקא מישהו אמריקאי אחר.
אל תתבלבלו — אני מכירה את לונדון כעיר בינלאומיות, ואני מבלה בטיולים ברחבי העולם — אך זו הפעם הראשונה שלי בבריטניה, וציפיתי לפגוש אנשים בריטיים שיהוו חלק מהחוויה שלי. אפשר לקרוא לכך מסע “גילוי שורשים”, כי באמת רציתי לטעום את התרבות הבריטית, להתחבר לשורשיי האנגליים. אבא שלי נולד וגדל באנגליה, ואני גדלתי לצפות במשחקי כדורגל, לאכול בנסיעות את ה”באנגרס ומאש”, ולראות את אבא שלי פורש קיפר משימורים ומניח אותם על לחם וחמאה (משימה שמאז הילדים שלי לא סובלים). גם היום אני לא מבינה את ההרגל הזה.
אולי חשבתי שאזכה להיכנס לתוך אנגליה מבעד לדמיוני — ארץ שהכרתי דרך תכניות PBS ו-BBC וספרות קלאסית. חשבתי שאוכל לגלות תכונות בעצמי, כמו למה תמיד מצחיק אותי ההומור הבריטי היבש ומדוע יש לי תכונה לאנשי לבנים חיוורים שמתייפים בקלות בשמש.
כמו שאמרתי, אבא שלי בריטי.
בנוסף: סקס כנקודת חירות לנשים בטיול לבד
חזרה לאיש האמריקאי הבלונדיני, החובב השרירי והמאוד חביב, שכרגע נשא את התיקים שלי, סחב אותם ודיבר איתי על “מאיפה את?” ו”מה את עושה?” בסגנון קליל ומהנה. כמובן, עם חיוך טוב, אנרגיה בלתי רגילה ואופי מוכר ומרגיע — תכונות נדירות, שאני מזדהה איתן מאוד. מיד הרגשתי שנפלה לי זווית חברות ריאלית ושזה לא יהיה סיום של שיחתינו רק בלכתנו לעבר דלת ביתי.
הוא הוביל אותי לכיוון הרחוב שחיפשתי, עצר ואמר: “הנה זה, כנראה מספר לא ידוע, אבל זה לא רחוק.” הסתכלתי על הדלתות הכחולות המנומרות מבעד לחלונות וציינתי: “זה מס’ 42.”
הוא היה מופתע וצחק, בשמחה פתאומית. “אה… זה המקום שלי. Airbnb?”
“כמה יוצא דופן.”
הוא הרים את התיקים שלי, פתח את הדלת של הדירה והיה זה שעלה איתי במדרגות, אחסן את כל התיקים בחדרו עד שהבעלים יגיע. (הייתי מוקדמת בשלוש שעות לבדוק את הדירה.)
הוא נתן לי אפשרות להתרענן, להחליף בגדים או לשהות בחדרו זמן מה, עד שיילך למטבח. כמובן, אני מצאתי את עצמי במצב של ההפתעה, כשמנצל אדם עד הסוף את הטוב שלו, וגם חמוד ומתגורר באותו בניין כמוני, בזמן שהרגע הכי לא מתאים לי לעניין רומנטי. אפילו שברור שזו לא הייתה אהבה נתפסת במקום הזה — אני לא יכולה להסתפק בפחות — אני חייבת להתרכז! ומה, יש לי תכניות על? חשבתי שנוכל לפגוש באחר הזדמנות מתאימה.
כך תמיד היה. כשלא מצפים לכך, זה קורה בדיוק באותו הרגע. זה מופיע מולי, קורס ומפסיק את כל מה שאני מצפה לו, ומכה בעוצמה שיכולה להותיר אותי חסרת אונים — או לחילופין, לחבק אותי חזק ומחמם שמבכיים אותי בלי אפשרות לברוח.
המשך השבוע עבר בבת אחת, בלתי נפרדים. כתבנו תיאטראות בלונדון, נהנינו מברים ליין ואתרים תיירותיים, השכרנו רכב ונסענו בכפרים, סיירנו באוקספורד ושתינו קוקטיילים באולמות היסטוריים שמצאנו במקריות בכבישי הכפר. נפרדנו במורת רוח כי הוא רץ במרוץ ועתיד לטוס לאדינבורו, ואני לתוכניות של פראג ולחודש בצרפת.
שבוע לאחר מכן, הוא החליט לחזור כדי לנסוע איתי שוב, הפעם לווינה, כי הוא ראה שזה שווה. נשאר לו שבוע חופשה אחרון (הוא חזר לביתו לסגור את מכירת הבית שלו), והחליט ש’למה לבזבז את הזמן?’ כי באמת החיים קצרים וצריך לחיות את הרגע. אנחנו טסנו לטירות, עיירות חוף, שהינו באולמות עתיקים ווילות שיט, הסתובבנו בין ארבעה מבתי הכנסת הרבים של רואן, שתינו יין וקלטדוס, והלכנו ברחובות זעירים של כפרים שעמדו כמאות שנים, כאילו אנחנו היחידים שקיימים באותם מקומות. אכלנו קרפים ברטוניים, שתינו סיידר מנורמנדיה וצפינו בחלק מדי Tour de France שהשארנו לאחר הליכה לאורך צוקים באטרטאט.
כשזמננו נגמר, היינו ריאליים וחזקים. ההפרדה הייתה בלתי נמנעת, ולא היה טעם לתכנן פגישה עתידית. הוא היה אב לילדים עם משמורת עליהם במשרה מלאה, עם זמינות רק בקיץ ובסופי שבוע, והוא גר במזרח ארה”ב, הרחק מאזור מגורי.
אני הייתה בתחילת מסע של שנה באירופה, שמנסה לבנות חיים עצמאיים דרך כתיבה ותכנון טיולים, ופשוט היה לי צורך בזמן, חופש ומרכוז עצמי. ידענו שאם זה הייעוד, ניפגש בעתיד. למרות שהפרידה הייתה קשה והכאב ליווה אותי חודשים (כמו חלק חסר שייכות שצריך להיקשר אליו), אך בזכותה היו לנו זיכרונות נפלאים.
היינו שני אנשים שהגיעו לנקודה בה הם הכי כנים, פתוחים ופגיעים, כשהשקפנו על עצמנו לפני שחרור ההגנות. באותן שבועות הצלחנו להיפתח, להניח לחסמים, ולומר כן למה שנראה לנו נכון באותו רגע — כי היינו בשלב של שחרור. היינו במקומות ששם פשוט נרדמנו והפחדנו מלהרגיש יותר מדי, חוששים שאיבדנו את הסיכוי למצוא את האדם המושלם עבורנו — ואולי חשבנו שאולי פספסנו את ההזדמנות שלנו.
אני לא יודעת מה מחכה בעתיד, אבל יודעת שהשבועות שהעברתי עם האיש המתוק והחביב שפגשתי בדרך ל-Airbnb בלונדון היו מהזמנים היפים בחיי, והן משאירות חותם על זיכרונות הטיול שלי.
היכולת לפתח פתיחות לאהבה, בלי לצפות לתוצאות, היא שמביאה אליך את ההזדמנות להיתקל באהבה ולגלות כי היא משוכנת בדיוק בזמן הנכון.
עוד: איך נפלתי לבוץ, ורכשתי בגדי סקס ופגשתי את בן הזוג העתידי בדרך
