ביום חתונתו של קנט סטפנסון, רגע אחד משך תשומת לב מיוחדת. סטפנסון, שנותר משותק מהחזה ומטה בעקבות פגיעה קשה בחוט השדרה, הצליח לעמוד לצד בת זוגו מיסטי ריצ’סון במהלך הטקס. התמונות מאותו יום מרגשות, אך מאחוריהן נמצאים שנים של התמודדות, מחקר רפואי ושיקום ממושך — לא נס שהתרחש בן לילה.
היכולת לעמוד לא ביטלה את הפגיעה ולא החזירה לסטפנסון עצמאות מלאה. היא כן אפשרה לו להשתתף ברגע אישי ומשמעותי בדרך שלא הייתה זמינה לו קודם לכן. הסיפור שלו ממחיש את האפשרויות שנפתחות בעקבות גירוי חשמלי של חוט השדרה, ובאותה מידה גם את המגבלות ואת העבודה הרבה הנדרשת סביב הטכנולוגיה.
התאונה ששינתה את חייו
סטפנסון עסק ברכיבת מוטוקרוס, ובגיל 21 נפגע בתאונת ספורט קשה. הפגיעה בחוט השדרה הובילה לשיתוק מהחזה ומטה ואובחנה כפגיעה מלאה. המונח הזה מתאר את תוצאות הבדיקה הנוירולוגית, אך אינו בהכרח אומר שכל מסלול עצבי באזור הפגיעה נהרס לחלוטין. גם כאשר אין תנועה רצונית נראית לעין, עשויים להישאר מסלולים עצביים שאינם מצליחים להפעיל את השרירים בתנאים רגילים.
לאחר התאונה נדרש סטפנסון להסתגל לחיים בכיסא גלגלים ולמציאות שבה פעולות שבעבר נעשו ללא מחשבה דורשות תכנון, סיוע ונגישות. לצד ההתמודדות הגופנית היה עליו לעבור גם תהליך רגשי ממושך. השיקום לאחר פגיעה בחוט השדרה אינו מסתכם באימון השרירים; הוא כולל לימוד מחדש של שגרת היום, מניעת סיבוכים רפואיים והתאמת הסביבה לצרכים שהשתנו.
כיצד פועל גירוי אפידורלי
בהמשך הצטרף סטפנסון למחקר שנתמך בידי קרן כריסטופר ודנה ריווי. במסגרת המחקר הושתל בגופו התקן לגירוי חשמלי אפידורלי. אלקטרודות ממוקמות בסמוך לחלק התחתון של חוט השדרה ומחוברות למחולל פולסים. הגירוי אינו מחליף את חוט השדרה ואינו מתקן ישירות את האזור שנפגע. מטרתו היא לשנות את רמת הפעילות של הרשתות העצביות שמתחת לפגיעה, כך שבמצבים מסוימים הן יוכלו להגיב טוב יותר לניסיון רצוני לנוע ולמידע שמגיע מהגוף.
בעת פרסום התוצאות הראשונות השתייך סטפנסון לקבוצה מצומצמת מאוד של ארבעה משתתפים. החוקרים דיווחו כי עם הפעלת ההתקן ובליווי אימון מתאים הצליחו המשתתפים לבצע תנועות רצוניות מסוימות. במקרה של סטפנסון נצפתה תנועה באצבעות הרגליים, ברגליים ובירכיים, וכן יכולת לשאת משקל ולעמוד בעזרת תמיכה.
חשוב לדייק: אין מדובר בריפוי של השיתוק או בחזרה רגילה להליכה. ההישגים תלויים בהפעלת המכשיר, בתנוחת הגוף, בסיוע חיצוני ובאימון שיקומי אינטנסיבי. גם אי אפשר להסיק מתוצאות של מספר קטן של משתתפים שכל אדם עם פגיעה בחוט השדרה יגיב באותה צורה.
המכשיר לבדו לא הספיק
השתלת האלקטרודות הייתה רק חלק מהתהליך. כדי להגיע לעמידה נדרש סטפנסון לעבור חודשים של פיזיותרפיה ואימונים חוזרים. במהלך האימונים תרגל נשיאת משקל, ייצוב של פלג הגוף העליון, הפעלת שרירים ותיאום בין הניסיון הרצוני לבין דפוסי הגירוי החשמלי.
זהו הבדל מהותי בין הדימוי הציבורי של פריצת דרך רפואית לבין המציאות בחדר השיקום. ההתקן אינו כפתור שמפעילים והמטופל קם מיד. גם כאשר הטכנולוגיה מסייעת, הגוף זקוק להכנה הדרגתית. לאחר תקופה ארוכה של ישיבה, עמידה עלולה להשפיע על לחץ הדם, על שיווי המשקל ועל העומס המופעל על העצמות והמפרקים. משום כך התהליך נעשה בפיקוח ובהתאם ליכולת האישית.
הרגע שתועד בחתונה
סטפנסון ומיסטי הכירו עוד לפני התאונה, והיא נשארה לצדו בתקופת ההחלמה והשיקום. ביום חתונתם קיבלה העבודה המשותפת משמעות אישית במיוחד. בעזרת ההתקן, התמיכה הנדרשת וההכנה הגופנית, הצליח סטפנסון לעמוד לצד מיסטי בחלקים מן האירוע ולהשתתף איתה בריקוד הראשון.
התמונות מרגשות דווקא מפני שהן מתעדות רגע שאינו מובן מאליו. מאחורי העמידה הקצרה נמצאים אינספור אימונים, ניסיונות שלא תמיד הצליחו ומאמץ של צוות שלם. עם זאת, ראוי שלא להציג את הרגע כאילו העמידה היא שהפכה את החתונה לשלמה או את סטפנסון לראוי יותר. הוא היה בן זוג פעיל ומשמעותי גם בכיסא הגלגלים. הטכנולוגיה העניקה לו אפשרות נוספת לבחור כיצד להשתתף בטקס.
מה אפשר ללמוד מהמקרה
המחקר בתחום הגירוי של חוט השדרה בוחן מטרות רחבות יותר מעמידה לצורך צילום או טקס. החוקרים מתעניינים גם בשליטה רצונית בשרירים, בשינויים בתפקודים גופניים ובדרכים שבהן ניתן לשלב גירוי חשמלי בתוכניות שיקום. כל שיפור כזה עשוי להיות משמעותי, אך יש להעריך אותו בזהירות ובאמצעות מחקרים מסודרים.
סיפורו של סטפנסון אינו הבטחה לתוצאה זהה אצל אחרים. סוג הפגיעה, מיקומה, הזמן שעבר מאז התאונה, המצב הרפואי ותוכנית האימונים עשויים להשפיע על התגובה. נוסף על כך, השתלת מכשיר כרוכה בהליך רפואי ובסיכונים, ולכן היא אינה מתאימה אוטומטית לכל אדם עם שיתוק.
תקווה שאינה מוותרת על דיוק
המשך המחקר דורש זמן, מימון, מעקב ארוך טווח ושיתוף פעולה בין אנשים עם פגיעות בחוט השדרה, רופאים, פיזיותרפיסטים, מהנדסים וחוקרי מערכת העצבים. תמיכה במחקר חשובה, אך כך גם נגישות יומיומית, ציוד שיקומי, טיפול רפואי ושירותים שמאפשרים לאנשים עם מוגבלות לחיות באופן עצמאי ככל האפשר.
הרגע שבו סטפנסון עמד לצד כלתו נשאר סמל עוצמתי של התמדה ושל התקדמות מדעית. ערכו אינו נובע מהבטחה שהשיתוק נעלם, אלא מהאפשרות שטכנולוגיה מדויקת ושיקום עקבי יכולים להחזיר לאדם מידה מסוימת של שליטה ובחירה. אלה אולי צעדים קטנים מבחינה קלינית, אך בחיים עצמם הם עשויים לשנות רגע שלם.
