איש המקצוע שהזמנתי הגיע אליי לבית כאשר מהבית נדמה היה שכבר כמעט ואין בו חומרי חיים; כל הפנים היו ריקים, והנוף שנשקף מהחלונות היה של מבנה הרוס כמעט לגמרי. הייתי בלחץ ובמצב של בלבול, כשבוהה בהרס שהמים גרמו במבנה שלי, חלקים גדולים מתוכו נהרסו או נבנו מחדש באופן קיצוני. הייתי בדרכי להתמודד עם תסכול עצום ורצון לנסות ולהתאושש, עד שבא דני, הקבלן, כדי לתת לי הצצה לעניין ולטפל בנזקי המים לפני שהוא יחל בתהליך השיקום והבנייה מחדש באמצעות קבלן אחר.
הייתי אבודה ומבוקשת, בעיקר זיעה ומילוא מיאוס, באותה הרגע שבו הוא הגיע. לא ממש התייחסתי אליו, כי הייתי עסוקה בשמירה על הראש מעל המים – בפועל, במאבק היומיומי לשרוד את הבלגן, בעוד שהוא היה שקט, קצת מבוייש, וקל להחמיץ אותו במרכז ההמולה. אך עם זאת, בכל יום שחלף, הוא הופיע כשהבטיח, התקשר כדי לעדכן, והיה רגוע, מנחם ואכפתי כשהתפרצתי בבכי על הלחצים והכאבים של תיקון הבית.
ביום אחד אף מצאתי את עצמי מצלצלת אליו כדי לפרוק אכזבות ותסכולים שאינם קשורים ישירות לתהליך השיקום, אך היו חלק בלתי נפרד מחוויית הייאוש והכבחור שהייתי באותה תקופה. לאחר שהסכסך מבדח בנושאים בלתי חשובים מבחינתי, הוא אמר לי: “אני מעריך את החברות בינינו“, ואמר שהתawar שלי משדר לו רוגע וביטחון.
גם אני צחקתי כשהכרנו את המעבר המפוגג בין יחסים מקצועיים לידידות. “די להיות כזה מוזר, אחי. אני אהיה בקשר בהמשך.”
עוד: שש הבדלים בין זוגות שהצליחו לצאת ממשבר לבין אלו שלא
התקשרתי אליו אחר כך, ככל הנראה כדי לעדכן אותו בעוד קללות וצרות יום-יום, כגון בעיות הזמן לתספורת לא מחכה, או המתח למצוא מקום לכבס בו. אך באותו שיחת טלפון, הוא הושיט לי הצעה לעשות את שיקומי הבית באופן מקצועי, אם ארצה לשכור אותו לטפל בכך. בדרך כלל הוא עסק אך ורק בהרס ובנזקי מים, אך הפעם הוא רצה לנהל גם את תהליך השיקום והבנייה, והסכמתי בשמחה. הרצון שלי היה להפקיד את המשימה בידי אדם שאני יכולה לסמוך עליו.
כך התחילו כמה חודשים שבהם עסקנו לא רק בעבודה אלא גם בפינה לא מבוטלת של חברות. הלכנו יחד ליום שלם לגדוד באוטופיה, שם יכולתי לראות עד כמה הוא סובלני, סבלני וקשוב גם לבתי הקטנה. הוא הזמין אותי והילדה לעשות ברביקיו ברוס שאנה לכבוד ראש השנה, משום שרוב משפחתו עדיין חיים בישראל, והוא רצה לחגוג עם חבר. בילינו ערב בדיקה של תכניות מידות, צבעי קירות ופרטים קטנים נוספים, וכל הזמן הוא התנהג כאילו הוא באמת מעורב ומאוהב באותה משימה.
במהלך סתיו, שכנה שהגיעה לבקר את ההתקדמות של השיקום, כשאני ודן שתינו כוס יין, שלחה לי הודעה שבה כתבה: “שיט, מרי, את יודעת איך הוא מסתכל עלייך? הוא פשוט מאוהב בך.”
אני צחקתי בקול רם. לא אפשרי חשבתי. דן היה חבר טוב, נמוך בעשר סנטימטרים ממני, ישראלי יהודי ואני היתה נוצרייה מטקסס. הוא היה סבלני, טוב, אמין, ונדיב. אני תמיד תאמנתי שעומדים בפני גברים מעט מסוכנים (מה, אל תבינו לא נכון, היו מקרים של אלימות).
הוא לא שיקר לי, והסתכל עליי בעדינות, ואמר: בהחלט, את יודעת כבר שאני רוצה להיות איתך. אז התחילו לי מחשבות של התלבטות ותהיות על אהבה וזוגיות, שהיו תמיד מתוחות בין הרצון לנסות לבין החשש מהתנסות חדשה.
הזיכרון שהתקבל אצלי הוא מחבר שהיה לי שנים רבות, שיום אחד סיפר לי כי התאהב בי כבר לפני עשרות שנים, אך אני ריחמתי ולא נתתי לזה מקום. באותה תקופה לא בהיתי בערך של אדם טוב, ומאוחר יותר מצאתי את עצמי בתוך זוגיות לא בריאה ואפלה. הפעם, החלטתי לתת לסיטואציה הזדמנות, להכיר מישהו שונה מהסוג שלי אך כן אמין ואמין מאוד, אולי בדיוק מה שאני צריכה יותר ממה שחשבתי בעבר.
והוא באמת טוב. וזה חלק מהסיפור שלי, שמהתחלה היה שונה, אך בסופו של דבר הוביל לחיבור שהוא גם מושלם בשבילי וגם מלא באהבה ואמינות.
