כאשר בתחילת הקשר היא כתבה לי קודם באותו יום, או למחרת, כבר הבנתי כמה קשה לה
ואז הדירות הדיסקרטיות התארכו והיא סבלה יותר זמן. לא ישנתי, לא אכלתי, פיתלתי את עצמי. כלומר, לא היה משהו שלא היה אכפת לה. היא באמת סבלה. למרות שידעתי זאת, לא יכולתי להתגבר על עצמי ולכתוב לה… אני אדם כזה, אבל היא ידעה, קיבלה אותי, לא הסתרתי מילה על עצמי . אם אני טועה, אני אכתוב, אבל ברוב המוחלט של המקרים, זה לא בגללי שנשבענו. אולי יומרני מדי לומר זאת, אני לא יודע. ואז היא כתבה והתנצלה. בגלל זה אהבתי אותה עוד יותר ותמיד, תמיד, אמרתי שהיא לא אשמה, גם אם היא לא. אמרתי ששנינו אשמים, איפשהו אני , איפשהו היא, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר אותה לבד עם חרטה. לכן, כאשר השלמנו מיד, לא היו לנו בעיות. אבל מה שלא כתבתי… היא ידעה זאת היטב, אמרתי מההתחלה, זו לא הייתה הפתעה. לא היו שקרים מצדי, לא ניסיתי להיראות כמו מישהו אחר. ואז היא הציגה אותי על כך שלא כתבתי לה את הראשון. אומר אם אתה לא כותב, אתה לא אוהב… אבל האם דירות דיסקרטיות אינן אוסף של הכל. חיבה, רוך, אכפתיות, רצון לחמם אדם, להגן עליה, לעזור לה. האם היעדרו של שן אחד שנקרא-כתיבה ראשונה, שובר את כל מערכת האהבה? לא…
כעבור שבועיים היא כתבה. ביישנית, בזהירות, ניהלה דיאלוג. חשבתי עליה כל הזמן הזה. דאגתי, דאגתי, למדתי דרך מכרים מה שלומה ואיך היא עוברת את הבחינות. לא יכולתי לשחרר אותה מחיי. לא יכולתי לבגוד באהבה שחשתי לראשונה. היא ביקשה סליחה על גישתה שקדמה לפרידה. יכולתי לראות הכל מהצד. זה היה אינדיקטור עבורי שהיא הצליחה להבין אותי, להכניס את עצמה לנעלי. הביטוי תפס אותי מאוד ” טעיתי ואני לא יכול לבקש ממך לחזור.” זה הרגיז אותי… כשראיתי את הביטוי הזה, ירקתי על כל העקרונות שלי. היא אהבה אותי, אני אותה, על אילו עקרונות אפשר לדבר? הקשר בינינו התאושש, היינו שוב יחד, נחושים להשאיר הכל מאחור.
על כל הדירות הדיסקרטיות שנלקחו על ידינו, בכנות לא דאגתי לאהבתנו, הייתי בטוח בה ובעצמי
עם הזמן היא החלה לבטא פחות (ברגעי מריבה) את החוויה מחוסר תקשורת. זה אני … ובכן, איך לומר… פעם נוספת היא שכנעה שלא לכתוב לה קודם. אבל במציאות, הכל איתה לא היה כמו שהיא הראתה. היא ניסתה להיראות חזקה ופגעה בעצמה בכך… כתבתי על דירותיה הדיסקרטיות ועל יחסה למריבות בעבר. יום, יומיים לכל היותר, ואז היא כתבה והכל היה נהדר, אבל היא ניסתה “לחנך אותי מחדש”, רצתה שגם אני אכתוב קודם, אבל היא עשתה את זה לא נכון.
וכך, הבחינה, לאחר מכן, כשדיברנו, היא אמרה שהיא הייתה מודאגת ממני מאוד וקשה לה להתכונן. שוב התחלתי להרגיש אשמה. אשמה על שפגעתי במישהו שאני אוהב. אלה דירות איומות ודיסקרטיות… היא עברה את כל הבחינות אליהן התכוננה. עברתי טוב (לעיר שלי), אבל בשביל ללמוד על התקציב בעיר שלי, זה לא היה מספיק. התחלנו לתקשר שוב בחום, שוב הונענו על ידי מטרה משותפת-להיות ביחד. מה יכול לעצור אנשים שרוצים להיות אחד עם השני? כלום. שום דבר מוגדר. רציתי לקחת אותה אליי בהקדם האפשרי, לתת לה טיפול ואהבה כבר לא רק בהתכתבויות. דיברנו כל יום על מה היינו עושים ביחד. היא סיפרה לי שהיא חלמה להתעורר בבוקר ולהכין לי ארוחת בוקר, לאכול יחד וללכת לעבודה. שנינו…
עם הכניסה לעיר שלי לתקציב, היו קשיים מסוימים, ואמרתי לה שאשלם לה עם ההורים, ואנחנו רק צריכים לשחרר אותה. הצעתי לדבר עם סבא. מבחינתה, סבא היה האדם האהוב ביותר. הוא התייחס אליה טוב יותר מההורים. היה לה סמכות. היא העריצה אותו והדעה שלו עבורנו לגבי המעבר שלה תהיה מכרעת. כי אף אחד מבני משפחתה לא תמך בה… אף אחד. כולם רמסו את החלום שלנו. סבא גם פחד לשחרר אותה, אבל הוא לא כפה עליה שום דבר, הוא פשוט פחד איך הילדה המסכנה תהיה לבד בעיר הזאת.
אז ביקשתי ממנה לספר לסבא עלינו. לספר לו את כל האמת. כמה זמן אנחנו מכירים, כמה אנחנו אוהבים אחד את השני, לספר על הגיל שלי ואת הרצון להיות ביחד. אני חושב שכולם הבינו עד כמה סבא היה סקפטי לגבי זה, הוא לא גינה אותה, הוא לא נזף בה, הוא פשוט אמר שהוא לא תומך ברעיון הזה. הכל. בלי לכפות או לאסור דבר. ואני מבין אותו, אני מבין אותו היטב. לשים את עצמי במקומו, גם אני הייתי נדהם ומדבר נגד. זה הביא אותה עד דמעות. התקווה האחרונה שלנו, מול תמיכתו של סבא, התמוטטה… לא נותרה עוד תקווה להיות ביחד… מה שחלמנו עליו במשך יותר משנה שקע לשכחה… אני עצמי התרגזתי מאוד, כעסתי על אביה. על קשיחותו. הוא מעולם לא תמך בה, הוא תמיד רצה שהיא תעשה מה שהוא אומר.
זה היה סוף החלום שלנו. היינו שבורים. עם זאת, לא רציתי שהיא תדאג בגלל זה ונתתי לה תקווה. היינו כל כך בהתכתבות במשך שנה וחצי ואמרתי שאנחנו יכולים לעשות את זה. הבטיח לבוא לעתים קרובות יותר. 5-6 פעמים בשנה. פשוט לא הייתה לי הזדמנות לעבור, עם זאת, חשבתי על זה. לא יכולתי להרפות ממנה כי אהבתי וידעתי כמה היא אוהבת אותי מאוד. כל החוויות האלה, הדמעות. להתראות בימים האחרונים של ביקורי… בפעם האחרונה הבטחתי לקחת אותה. הבטחתי… אבל לא יכולתי למלא את זה, הנסיבות לא נתנו לי לקיים את ההבטחה… משהו שלא היה תלוי בי או בה הפריד בינינו… גורל מזוין…
