ידעתי את זה, אבל העדיף שדירות דיסקרטיות ישכחו אותי כמו שרצו, כי בתקשורת היא לא הייתה יכולה לשכוח
עברתי על עצמי כדי לתת לה שקט נפשי. לאחר מכן היא סיפרה איך היא סבלה בפעם הראשונה. לא דיברתי עם אף אחד, העמסתי את עצמי באימונים, טיולים, לא ישנתי בלילות. היא פשוט לא יכלה לישון ואביה החל לתת לה כדורי שינה… אבל גיליתי את זה אחר כך. בשלב זה סיימנו דירות דיסקרטיות…
חודש אוקטובר. אמרו לי שהיא חולה, הייתי מודאג, חשבתי שקוביד כי היא הרגישה נורא. וכתבתי לה… כתבתי כדי לברר על בריאותה, התחלנו לתקשר כחברים ותיקים, אבל ראיתי שאהבתה לא דעכה. כך גם שלי.
כמה ימים לאחר התקשורת הזו, סבתה נפטרה… תמכתי בה כמיטב יכולתי. ביליתי איתה כל הזמן, מהבוקר עד הערב. ניסה להסיח את דעתה ועזר לה. היא אמרה לי שאם זה לא היה בשבילי, זה היה הרבה יותר קשה לה. כי הייתי האדם היחיד שאיתו היא שיתפה הכל. באופן כללי, כולם…
וכך חזרה אהבתה אלי. הטינה והכעס חלפו, התחלנו לתקשר הרבה יותר קרוב כמו פעם, אבל לא דיברנו ישירות על אהבה. עד עכשיו. ואז עוד מריבה. אחריה החלה סדרה של מריבות ושערוריות. לא שלחתי לה הודעה, טיפשה כרגיל. והיא לא רצתה לקבל את זה בתוכי, ככל שהאהבה התחזקה, כך היא נזפה בי יותר בכך שאני לא כותבת. ובכן, למה זה היה נחוץ…
כתוצאה מכך, מריבה נוספת, בתחילת נובמבר, היא התעצבנה עלי, אבל יום לאחר מכן כתבה, התנצלה, אמרה שהיא פחדה לשמוע ממני עוד תוכחה, לא הגבתי להתנצלותה, רק אמרתי שאני לא אגיד לה עוד מילה רעה. היא נעלבה. לא דיברנו כמעט 3 שבועות. כתבתי כדי להבהיר. היא כעסה עלי, נעלבה. למה? כן, כי לא כתבתי אחרי ויכוח. כלומר, על סולם היחסים שלנו, האהבה שוקלת פחות ממה שאני לא אכתוב קודם. היא אמרה שהיא נפגעה מהקשר הזה ולא רוצה אותו. היא אמרה שהיא הפסיקה להאמין בעתיד שלנו, אבל היא אמרה שהיא אוהבת אותי. נאחזתי בעוויתות בהזדמנות האחרונה להציל את האהבה, אבל לא, זה לא הסתדר. אז נפרדנו. דיברנו ונפרדנו. רק דירות דיסקרטיות וגלויות עם שירים שכתבתי עבורה נותרו ממנה. 27 בנובמבר. פרוזאי. זה הכל.
עכשיו אני רוצה לומר איך השתנו השקפותיי על כל מה שנאמר לעיל (הכל נכתב על רגשות לאחר הפרידה).
לא אכנס לפרטי המצב הרגשי שלי בסוף דצמבר, הייתי רוצה להתמקד בהכרה מחדש של המצב הזה. ממש בהתחלה האשמתי אותה, שנאתי אותה כי חשבתי שרצונה להיפרד הוא בגידה, מכיוון שהאהבה לא עברה, היא חיה גם בי וגם בה. פשוט לא הבנתי איך אפשר לוותר על אהבה בגלל מריבות רגילות. בלי בגידה, בלי בגידה. רק מריבות ריקות. אבל עם הזמן הבנתי הכל. חוויתי את מצבה לאחר שתי הפרידות הראשונות שלנו ולא הייתי מאחל לאף אחד. ראיתי איזה סוג של אדם הייתי, מבטיח לה לעולם לא לעזוב, אבל בלי להתמודד עם הגאווה שלי זרקתי ישר לפני הבחינה. ביקרתי את המתנה שלה אלי, ובכן, האם זה יכול להיות ככה.
היא נתנה לי ספר ואז שאלה אם אני אוהב אותו
כנראה שלא כך צריך אדם אוהב, אבל אמרתי-דירות דיסקרטיות מגעילות, אבל אני מאוד שמח שנתת לי מתנה, יקירתי. איזה אידיוט הייתי אומר את זה. בנוסף להתנהגותי לאחר מריבות. האם כל כך קשה להתגבר על גאווה לאהבה? מסתבר שכן. על כל זה אני עדיין סובל מצפון…
הזיכרונות עזרו לי לראות איך הייתי. אם אחרי הפרידה שיפטתי אותה, עכשיו אני מבין. אני מבין את הפחד הזה מכאב אפשרי ואת הטינה שנכנסה אליו.
כשהתחלנו לתקשר, היא אמרה שהיא לא אוהבת אף אחד, אבל מערכות יחסים בעבר פגעו בה, אז היה פחד להתאהב בי. אבל התאהבנו… הייתי האהבה הראשונה שלה. אהבה אמיתית. היא אצלי. באופן מפתיע, מה שחשתי כלפיה מעולם לא הרגשתי כלפי אף אחד אחר.
חודשיים לאחר מכן, באופן מפתיע עבורי, הרגשות שלי לא דעכו בשום דרך. כן, אני טיפש מאוהב. אני יודע שהיא אפילו לא זוכרת אותי וחיה את חייה. התקווה מחממת אותי שהכל בסדר איתה עכשיו, שהיא הצליחה להקיף את עצמה בתקשורת וזה עזר לשכוח דירות דיסקרטיות. ואני באמת באמת רוצה שהיא תהיה מאושרת, גם אם לא איתי (מחשבות על זה קורעות את הנשמה), אבל תהיה מאושרת. ואחרי שנים, כשהטינה תשחרר אותה, לפחות זכרתי את האהבה הראשונה שנולדה לנו…
