הוא עזב בתקווה שבפעם הבאה אבוא לקחת אותה ולקחת אותה איתי למוסקבה
תקופת הבחינה הייתה מתאימה… אני לא זוכר מה קרה לה, אבל נראה שהיא הוחלפה. רבנו. ריב רציני. באותו רגע ניסיתי כמה ימים להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, ניסיתי לעשות איתה שלום והיא לא רצתה בשום דרך. פגענו בקיר והחלטתי שזהו. הגיע הזמן לסיים את זה.
לפני כן כתבתי רק על הנקודות הטובות, אבל היו גם דירות דיסקרטיות הפוכות של כל זה. התחלנו לקלל לעתים קרובות יותר. השתררה שתיקה ארוכה יותר. לא הייתה שום דרך שיכולתי להביא את עצמי לכתוב לה קודם. עשיתי את זה רק כמה פעמים. בשאר הזמן היא כתבה. אחרי זמן מה הבנתי כמה היא מרגישה רע, בודדה, אבל מי שאהב כנראה יודע שאנחנו חושבים אחרת כשאנחנו מתקשרים עם יקיריהם. אז חשבתי כך. חשבתי שאם היא לא כותבת, כמו שהיא תמיד עשתה, היא בסדר גמור, היא בכלל לא מודאגת. טיפש? כן.
אבל בסדר, לחזור לאותו רגע של הפרידה שלנו…היה קשה מאוד לתקשר עם האדם שאתה הכי אוהב, אבל שמתנהג בצורה לא טובה. הוא מדבר בגסות. זה יצר בי שליליות כלפיה, וזה לא מה שרציתי להרגיש. ואני מבין שלכל אדם יש תקופות קשות בחייו, כל אדם לפעמים מסתגר בעצמו ולא רוצה לתקשר עם אף אחד. אבל היינו לגמרי פתוחים זה לזה לאורך כל ההיכרות. ידעתי הכל עליה ועל משפחתה. ואז פתאום, ללא סיבה, היא התנהגה כך במשך תקופה ארוכה. זו לא גישה רגילה. ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. אירח, כפה נושאים מוסחים לתקשורת, שאל כל יום איך היא ואיך אני יכול לעזור. אבל הסבלנות מסתיימת במוקדם או במאוחר.
היא ואני דיברנו מיליוני פעמים על כמה אנחנו אוהבים אחד את השני, דיברנו על כך שלעולם לא ננטוש אחד את השני. אמרתי מתחילת הקשר שאי אפשר להחזיר אהבה שבורה. אם אני נפרד מאדם, זה אומר לנצח, כי אני לא מאמין שאחרי פרידה אתה יכול לתקן הכל. לדעתי, ברגע שאנשים הגיעו לזה, שום דבר לא יציל אותם. וכך, עם דירות דיסקרטיות כאלה, הגענו לקצה, הבאנו את עצמנו. כעסתי עליה מהפיגמנטציה שלה ומהיחס המזלזל בחיי. הפסקתי להרגיש באדם עניין באירועים שקורים לי ואם בתחילת מערכת יחסים כתבתי את זה ל… ובכן, איך לומר… לא מספיק אינטימיות או משהו. למה להתעניין בחייו של מישהו שאתה עדיין “אף אחד”, אז כבר בחורף, אחרי הפגישות שלנו בשידור חי, התחלתי להדגיש את זה. אפילו לא. לְהַפְתִיעַ. מסתבר שאדם לא מתעניין מאוד בחיי, אבל היא רוצה שאכפת לי מחייה. מוזר, נכון? וכשקראתי לה אנוכית בפרידה, היא לקחה את זה כעלבון… אבל על זה אחר כך. אז התכונה הזו שלה התחילה להלחיץ אותי, והיא כל הזמן הציגה אותי והיסטרה אותי בגלל התקשורת הקטנה שלי עם חברות. ניסיתי להסביר לה שהם לא מתכוונים לי כלום, זו תקשורת פשוטה עם החברים הוותיקים שלי שהכרתי כבר מאה שנה. למה אני צריך להפסיק לדבר איתם אם יש לנו יחסים ידידותיים לחלוטין. אבל לא. היא לא רצתה להבין אותי. במשך שנה היא לא הבינה שמבחינתי הערכים המשפחתיים, התחייבויות היחסים, הנאמנות והיושר הם הראשונים. דיברנו על זה מאות פעמים והיינו דומים לה בזה. אם הייתי צריך עוד אחד, למה הייתי מבזבז זמן על זה, ילדה מחוץ לעיר.
וכך, יום אחד, אחרי המריבה האחרונה, נתתי לעצמי את המילה שלי-אנסה להתחיל איתה את היום הזה עם צפחה נקייה, כאילו לא הייתה מריבה וכאילו דירות דיסקרטיות לא התנהגו כך
אבל איך זה לא הסתדר לנו. ואז אמרתי לה-אני אכתוב לך את ההודעה האחרונה שלי היום. בהתחלה היא לא הבינה, שאלה-לאילו דירות דיסקרטיות. את זה השארתי ללא מענה. היו בי רגשות, כעס, טינה, עצב. לא רציתי לעשות את זה, אבל גאווה ארורה… היא תמיד מפריעה לאהבה.
כשהגעתי הביתה בערב, אספתי את מחשבותיי וכתבתי את מכתב הפרידה הזה (כתבתי הודעה כי היא לא אהבה לדבר בטלפון ובתקשורת וידאו, לא בגלל שזה קל יותר)..לא אמרתי לה שום מילה רעה בכלל, רק ציינתי כמה היא הפכה לאנוכית, כמה היא השתנתה ומה הוביל אותנו לזה. כמו כן, כתבתי שם כי בהתחלה היא אמרה לי הרבה דברים לא נכונים על עצמה. להיראות טוב יותר. לדוגמה, היא אמרה שהיא מעריצה ויודעת לבשל, אבל זה היה מתיחה (בהגעה השנייה כשבישלנו ראיתי שהיא לא יודעת כלום, ובגיעה השלישית ביקשתי ממנה להכין עוגות גבינה שהבטיחה, אבל בסופו של דבר שום דבר לא הסתדר, היא כמובן התעצבנה ורצתה לזרוק אותם, אבל לא נתתי לה לעשות את זה, שיבחתי אותה ואכלתי הכל. זה היה כמובן כל כך, אבל היא ניסתה בשבילי ואהבתי אותה בגלל זה), גם היא הראתה את עצמה הגיונית, הגיונית, אבל עם הזמן זה נעלם בה לחלוטין, אז גם זה כנראה היה שקר. בכנות, חשבתי שהיא תהיה רציונלית יותר ותבין את הדירות המאופקות שלי, אבל היא לא הבינה. חשבתי שזה היה עלבון. זה מצחיק. עוד כמה הודעות הוחלפו, היא איחלה לי בהצלחה (זה היה מורט עצבים יותר מצידה), ואני הבעתי תקווה שיום אחד היא תבין על מה כתבתי ותוכל להבין את זה. כך עברה הפרידה הראשונה.
