כך התאהבתי באמריקאי שפגשתי בדרך לאיירבנב בלונדון

פגשתי אותו חמש דקות אחרי שיצאתי מתחנת ווטרלו והבנתי שאין לי מושג לאן אני הולכת. הגעתי ללונדון אחרי נסיעה ארוכה, עמוסה בתיקים, עייפה מכדי לחשוב ובעיקר זקוקה למקלחת ולצחצוח שיניים. הרחובות סביבי נראו דומים זה לזה, הטלפון לא ממש עזר, ואני הסתובבתי במעגלים בניסיון למצוא את דירת האיירבנב שבה הייתי אמורה להתארח.

זה לא היה רגע שמזמין היכרות רומנטית. לא הרגשתי מסתורית, זוהרת או הרפתקנית. הרגשתי מלוכלכת, כבדה ומגושמת, וכל מה שרציתי היה להגיע לכתובת הנכונה ולהניח את התיקים. לכן, כשגבר זר עצר ושאל אם אני צריכה עזרה, לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת למראה שלו. שמעתי את עצמי מסבירה שאני מחפשת רחוב מסוים, והוא הציע להראות לי את הדרך.

רק כשהתחלנו ללכת שמתי לב לפרטים. הוא היה גבוה, שרירי, שזוף מהשמש ובעל שיער בלונדיני כהה. היה בו משהו מסודר וכמעט צבאי, אבל ההתנהגות שלו הייתה קלילה ולא רשמית. הוא לקח ממני חלק מהתיקים בלי להפוך את המחווה להצגה, שאל מאיפה הגעתי ומה אני מתכננת לעשות בלונדון, והקשיב לתשובות במקום לחכות לתורו לדבר.

ובכל זאת, הרושם הראשון שלי לא היה רומנטי. הוא נראה לי נאה, אבל לא חשבתי שהוא הטיפוס שלי. באותו שלב ראיתי בו אדם אדיב שנקלע לדרכה של תיירת אבודה. כמו שקורה לפעמים בשיחות מקריות בין מטיילים לצפייה נוספת, הנושאים התחלפו במהירות, אבל שום דבר בשיחה עדיין לא רמז על מה שיקרה בהמשך.

האמריקאי הראשון שפגשתי באנגליה

כעבור כמה דקות גיליתי שגם הוא אמריקאי. זה הצחיק אותי מעט. הגעתי בפעם הראשונה לבריטניה בתקווה לפגוש בריטים, לשמוע את המבטאים שעליהם גדלתי ולהרגיש מקרוב את התרבות שהכרתי עד אז בעיקר מהבית, מספרים ומתוכניות טלוויזיה. במקום זאת, האדם הראשון שעצר לדבר איתי היה תייר אמריקאי אחר.

הנסיעה הזאת הייתה בשבילי גם מסע משפחתי. אבא שלי נולד וגדל באנגליה, והנוכחות הבריטית הורגשה היטב בילדותי. צפינו במשחקי כדורגל, אכלנו לפעמים בנגרס אנד מאש, והוא נהג לפתוח קופסת קיפרס ולהניח את הדג על לחם מרוח בחמאה. הילדים שלי אינם מבינים עד היום איך אפשר לראות בזה ארוחה, ולמען האמת גם אני לא תמיד מצליחה להסביר את המשיכה למנה הזאת.

אנגליה התקיימה בדמיון שלי הרבה לפני שדרכתי בה. הכרתי גרסה שלה דרך BBC, הפקות תקופתיות, ספרות קלאסית וההומור היבש של אבי. רציתי לראות אם משהו מהמקום הזה ירגיש לי מוכר. אולי קיוויתי להבין מדוע בדיחות בריטיות מסוימות תמיד הצחיקו אותי, או לזהות בעצמי תכונות שלא ידעתי אם הגיעו מהמשפחה, מהחינוך או מהסיפורים שעליהם גדלתי.

לכן הייתה אירוניה מסוימת בכך שהחיבור המיידי ביותר שלי בלונדון נוצר דווקא עם אדם שהגיע מאותה מדינה כמוני. אלא שככל שהתקדמנו ברחוב, הלאום שלו נעשה פחות חשוב. השיחה זרמה בלי מאמץ. היה לו חיוך פתוח, אנרגיה טובה ודרך מרגיעה להפוך מצב מעצבן לסיפור שאפשר לצחוק עליו. מהר מאוד הבנתי שלא אכפת לי שההליכה תימשך עוד קצת.

הכתובת ששנינו חיפשנו

כשהתקרבנו לרחוב, הוא עצר והצביע על שורת הבתים. הוא לא היה בטוח במספר, אבל אמר שהכתובת שלי אמורה להיות שם. הסתכלתי שוב בפרטי ההזמנה, בחנתי את הדלתות ואמרתי שמדובר בבית מספר 42.

הוא הביט בי, צחק ואמר שזו גם הכתובת שלו.

לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. אחרי כל ההליכה הזאת התברר שהזר שעצר לעזור לי לא רק מתארח בלונדון, אלא שכר חדר באותה דירת איירבנב. צירוף המקרים היה כל כך מדויק עד ששנינו נותרנו לעמוד מול הדלת ולצחוק. אילו הייתי יוצאת מהתחנה כמה דקות מוקדם יותר, פונה לרחוב אחר או מחליטה לקחת מונית, כנראה שלא היינו נפגשים.

הגעתי כשלוש שעות לפני מועד הכניסה הרשמי, ובעל הדירה עדיין לא היה שם. הוא פתח את הדלת, העלה את התיקים במדרגות ואחסן אותם בחדרו כדי שלא אצטרך להמשיך להסתובב איתם. אחר כך הציע שאשתמש בחדר לכמה דקות כדי להתרענן ולהחליף בגדים בזמן שהוא יחכה במטבח.

המחווה הזאת נגעה בי דווקא משום שלא היה בה לחץ. הוא לא ניסה לקבל דבר בתמורה ולא התנהג כאילו העזרה הופכת אותי חייבת לו. הוא פשוט ראה שאני מותשת ופתר את הבעיה המיידית. אחרי מקלחת והחלפת בגדים חזרתי להרגיש כמו אדם מתפקד, אבל יחד עם ההקלה הופיעה גם מחשבה מטרידה מעט: האדם הנחמד שפגשתי במקרה מתגורר כרגע באותו בית, ואני אמורה להתרכז במסע שלי ולא להסתבך ברומן.

אמרתי לעצמי שאין כאן סיפור אהבה. אולי נשתה משהו, אולי נבלה ערב אחד יחד, ואחר כך כל אחד ימשיך בתוכניותיו. זאת הייתה מסקנה הגיונית מאוד, והיא החזיקה מעמד זמן קצר להפליא.

שבוע שבו התוכניות התחילו להשתנות

בימים הבאים נעשינו כמעט בלתי נפרדים. יצאנו לתיאטראות בלונדון, ישבנו בברים של יין וביקרנו באתרים ששנינו רצינו לראות. היו גם שעות שבהן פשוט הלכנו ברחובות ודיברנו. לא ניסינו להפוך כל יום לאירוע גדול; חלק מהקרבה נוצר דווקא ברגעים שבין האטרקציות, כשהיינו עייפים, חיפשנו מקום לאכול או התווכחנו בחיוך על הכיוון הנכון.

בהמשך שכרנו מכונית ויצאנו מהעיר. נסענו בין כפרים, ביקרנו באוקספורד ומצאנו במקרה מקומות שנראו כאילו הזמן האט בהם את הקצב. שתינו קוקטיילים בחללים היסטוריים, עצרנו לצד כבישים כפריים והחלטנו בכל בוקר לאן להמשיך. התוכניות נשארו גמישות, וזה התאים לשנינו. אחרי חודשים ושנים שבהם החיים דרשו מאיתנו אחריות, לוחות זמנים והחלטות שקולות, הרשינו לעצמנו לומר כן לדברים קטנים בלי לדעת לאן יובילו.

החיבור בינינו לא נבע רק מכך ששנינו היינו רחוקים מהבית. הייתה בינינו פתיחות שקשה לייצר בחיי היום־יום. כשפוגשים מישהו במהלך טיול, אין תמיד זמן לבנות בהדרגה גרסה מחושבת של עצמנו. מדברים מהר יותר על הדברים החשובים, אולי מפני ששני הצדדים יודעים שהמפגש עלול להסתיים בתוך ימים. במקרה שלנו, מגבלת הזמן לא הרחיקה אותנו. היא גרמה לנו להיות כנים יותר.

בסוף אותו שבוע נאלצנו להיפרד. הוא היה אמור להשתתף במרוץ ולאחר מכן לטוס לאדינבורו. לי כבר היו תוכניות להמשיך לפראג ומשם לבלות חודש בצרפת. ניסינו להתייחס לפרידה כמו שני מבוגרים שפגשו זה את זה במקרה ונהנו מכמה ימים יוצאי דופן. הודינו שהיה נפלא, אמרנו שנשמור על קשר והמשכנו למסלולים שקבענו עוד לפני שנפגשנו.

אלא שהפרידה הבהירה לשנינו שהקשר הזה אינו עוד זיכרון נעים מחופשה. כעבור שבוע הוא החליט להשתמש בשבוע החופשה האחרון שנותר לו ולחזור אליי. מבחינתו, אם יש לנו עוד זמן משותף, אין טעם לוותר עליו רק מפני שההמשך אינו ברור. הוא עוד היה צריך לחזור לארצות הברית ולהשלים את מכירת ביתו, אבל לפני כן בחר להצטרף אליי שוב.

עוד מסע לפני החזרה למציאות

נפגשנו מחדש והמשכנו יחד במסלול שעבר בין וינה לצרפת והשתנה תוך כדי תנועה. ביקרנו בטירות ובעיירות קטנות, טיילנו ברואן, שתינו יין וקלבדוס והלכנו ברחובות עתיקים שנראו כמעט ריקים. בנורמנדי אכלנו קרפים ושתינו סיידר מקומי. באטרטה צעדנו לאורך המצוקים, ובהמשך הצלחנו לצפות בחלק ממרוץ הטור דה פראנס.

אלה היו ימים דחוסים, אבל לא הרגשנו שאנחנו מסמנים יעדים ברשימה. המקומות סיפקו תפאורה למה שהתרחש בינינו, לא להפך. יכולנו להתרגש מנוף או מארוחה טובה, ואז לבלות שעה בשיחה על החיים שאליהם נחזור. ידענו שהזמן המשותף מוגבל, ולכן לא ניסינו להעמיד פנים שהעתיד כבר נפתר.

המציאות הייתה מורכבת. הוא היה אב שמגדל את ילדיו במשמורת מלאה, ולכן החופש שלו לנסוע הוגבל בעיקר לקיץ ולסופי שבוע. הוא גר בחוף המזרחי של ארצות הברית, רחוק ממקום מגוריי. אני הייתי רק בתחילתו של מסע בן שנה באירופה וניסיתי לבנות לעצמי חיים עצמאיים סביב כתיבה ותכנון טיולים. יצאתי לדרך משום שהייתי זקוקה לזמן, לחופש ולמרחב שבו אוכל להקשיב לעצמי. קשר מרחוק, עם אחריות משפחתית ולוחות זמנים כמעט בלתי אפשריים, לא השתלב בקלות באף אחת מהתוכניות שלנו.

לא ניסינו להבטיח הבטחות שלא ידענו אם נוכל לקיים. אמרנו שאם החיים יאפשרו לנו להיפגש שוב, נמצא את הדרך. זאת לא הייתה הצהרה דרמטית על גורל, אלא הכרה בכך שלא כל קשר משמעותי מגיע עם פתרון מיידי. לפעמים שני אנשים פוגשים זה את זה בזמן הנכון מבחינה רגשית, אך בזמן מסובך מאוד מבחינה מעשית.

מה נשאר אחרי הפרידה

הפרידה השנייה הייתה קשה בהרבה מהראשונה. הפעם כבר לא נפרדתי מאדם שפגשתי לפני כמה ימים, אלא ממישהו שנכנס במהירות לחלק עמוק בחיי. במשך חודשים ליוותה אותי תחושה שחסר משהו. לא התחרטתי על המפגש, אבל גם לא הצלחתי להכניס אותו למגירה מסודרת של זיכרונות מטיול.

בדיעבד, נדמה לי שנפגשנו בתקופה שבה שנינו היינו מוכנים להניח חלק מההגנות שלנו בצד. כל אחד מאיתנו הגיע אחרי שנים של אחריות, אכזבות ופחד שאולי ההזדמנות לאהבה גדולה כבר חלפה. לא היינו תמימים, ודווקא משום כך ההסכמה להיפתח הייתה משמעותית. לא דרשנו זה מזה להוכיח לאן הקשר מתקדם לפני שהרשינו לעצמנו להרגיש אותו.

החוויה גם שינתה את האופן שבו אני חושבת על אהבות שנולדות בנסיעות. קל לבטל אותן כרומנים חולפים שנראים גדולים רק מפני שהנוף חדש והחיים הרגילים נמצאים הרחק. לפעמים זה אכן כך. אבל המרחק מהשגרה יכול גם להסיר רעש מיותר. כשאין משרד להגיע אליו בבוקר, סידורים להספיק ודמות חברתית לתחזק, קל יותר לראות כיצד אדם אחר מתנהג כשהתוכנית משתבשת, כשהוא עייף או כשמישהו לידו זקוק לעזרה.

אני ראיתי אותו לראשונה כשהוא עצר בשביל אישה זרה, מיוזעת ואבודה, שלא נראתה במיטבה ולא ניסתה להרשים אותו. הוא ראה אותי בדיוק באותו מצב. אולי זו הייתה התחלה טובה יותר מכל פגישה מתוכננת היטב: לא הייתה לנו הזדמנות להכין הופעה, לבחור תאורה מחמיאה או להציג גרסה מלוטשת של עצמנו.

אינני יודעת מה יקרה בעתיד, ואני נזהרת מלהלביש על הסיפור סוף שאינו קיים. אני יודעת רק שהשבועות שביליתי עם האמריקאי שפגשתי בדרך לאיירבנב בלונדון היו מהתקופות היפות במסע שלי. הם לימדו אותי שחיבור אמיתי אינו תמיד מופיע כשנוח לנו, ושאין צורך לדעת מראש כיצד סיפור יסתיים כדי להכיר בערך שלו.

פתיחות לאהבה אינה מחייבת להתעלם מהמציאות או להבטיח נצח לאדם שזה עתה הכרנו. לפעמים משמעותה פשוט להסכים להיות נוכחים, לומר כן למפגש שנראה נכון ולתת לו להתפתח בלי לכפות עליו תוצאה. אני הגעתי ללונדון כדי לחפש חלק מהשורשים הבריטיים שלי. במקום זאת מצאתי אמריקאי שנשא את התיקים שלי, פתח את הדלת לכתובת ששנינו חיפשנו ושינה את הדרך שבה אני זוכרת את המסע כולו.