החלטנו להמשיך לחיות ולהיות ביחד בכל מקרה
חיינו אחד את השני… הם חיו בתקשורת… עם זאת, מבחינה פסיכולוגית, העובדה שהיא נשארה בעיר שלה שיחק דירות דיסקרטיות שלה. ברמה התת-מודעת הוא התיישב. בתת-קליפת המוח. בחרתי לה את המכון בעיר שלה, בחרתי את הכיסא, את הכיוון, ישבנו וחשבנו איפה היא תהיה הטובה ביותר ללמוד. הגיתי את כל המידע מהאתר ועזרתי לה להגיש מסמכים. התקשרתי ממוסקבה לאוניברסיטה, שאלתי, גיליתי. באופן כללי, הכל. זה היה יולי. אמרתי לה שאגיע באוגוסט.
הפגישה הרביעית שלנו… האחרון והקצר ביותר… המפגש הכי כואב… כל יום מאותו הרגע זה הלך והחמיר…
אני לא רוצה להיכנס עמוק לתוך הפרא, אבל היא ואני בילינו רק חצי יום. היא הראתה לי ניתוק מוחלט. היא הייתה סגורה בעצמי, לקחתי את זה באופן אישי, כי היא לא אמרה מה קרה, אבל כפי שהתברר, אביה נזף בה, חשבתי שהיא לא עשתה זאת, התחלתי לברר את השאלה הזו, והתברר שהוא פשוט הסתכל ברשימות הגל הראשון. כתבתי לה כדי לשמח אותה, אבל היא הגיבה ללא התלהבות, וההודעות הבאות שלי לא נענו במשך כמה שעות, שכן דירות דיסקרטיות נהנתה עם חברה. למרבה הצער, בגלל מגבלת התווים לפיקבה, היה צריך להקריב גם את הבלוק הזה. אבל בסופו של דבר, חוסר ההבנה והגאווה שלנו שיחקו בדיחה אכזרית. העליתי את נושא הפרידה ולא התראינו במשך שלושה ימים.
זה היה מאוד כואב… דירות דיסקרטיות אלה
ואז כל חיי התהפכו… אני זוכר את זה עכשיו, אני בהחלט מודאג…אז היא באה, חשבה שיהיה לה מה להגיד על ההפסקה הזאת, אבל לא, היא לא אמרה כלום. הזמנתי אותה להיכנס. ישבנו והתחלנו לדבר. הנחתי את מבטי על פרק ידה. היו לו שלושה סימני להב… אלוהים… בשלב זה הכל התפוצץ בי. איבדתי את עצמי, איכשהו עצרתי את הדמעות. הוא לקח את ידה ושאל אותה מה זה… היא משכה את ידה לאחור בתשובה-כלום. שאלתי אותה על זה הרבה זמן, אבל היא לא רצתה לדבר. ואז שאלתי-האם זה בגללי? בתגובה היא צחקקה. אלה היו דירות דיסקרטיות… לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה לספר את כל זה… היא מוצאת את עצמה כל כך מיוסרת אחרי אותה שיחה שהיא החליטה לפגוע בעצמה פיזית. היא אמרה שהכאב הפיזי עוזר להטביע את הכאב הנפשי… הלב שלי נשבר מהמילים האלה… היא אמרה שבפעם ההיא, באביב שנפרדנו, היא גם חתכה את הוורידים שלה. אלה לא היו ניסיונות התאבדות. רק הרצון להפסיק את הסבל הנפשי. ישבתי ולא יכולתי להתעשת, לא הבנתי איך הגענו לזה. איך יכולתי להביא את הילדה האהובה שלי לזה. איך נתתי לזה לקרות. איך אפשר לה לפגוע בעצמה בדרך זו. והדבר הכי כואב היה ההבנה שאני הסיבה לכך. אני זה שנשבע להגן עליה, להגן עליה מפני כולם… לאחר זמן מה, הרמתי את עצמי. הוא אמר שהיא לעולם לא תעשה את זה לעצמה, אף פעם לא חתכה את ידיה. על מה ששמעתי-לעולם לא אאהב אף אחד כמוך, אז לא אעשה זאת. לאחר מכן היא נשאלה אם היא בדיוק רוצה להיפרד. היא אמרה שכן. והתחלנו להיפרד. קמה במסדרון, היא אמרה ביי והתחילה לעזוב, אני אומרת – אתה באמת רוצה להיפרד ככה? היא הסתובבה, אמרה לא ונפלה לזרועותיי. עמדנו מחובקים ואז התנשקנו. בפעם האחרונה בחיי טעמתי את טעם שפתיה. העולם קפא, הזמן עצר בשבילי זו הייתה הנשיקה הכי רכה ולא רציתי שזה ייגמר כי ידעתי – זו הנשיקה האחרונה שלנו. לעולם לא אראה אותה שוב, לעולם לא אחבק אותה. לאחר מכן, היא רק עמדה ובכה על כתפי, לא יכולנו לעצור את הדמעות. הייתי מוכן לעמוד ככה איתה כל חיי… לא רציתי לשחרר דירות דיסקרטיות. אבל הכל כבר הוחלט… ולא יכולנו להשפיע על שום דבר…
נשארתי בעיר עוד יומיים. אחרי שעזבה, טיילתי בעיר, לבד, עד הערב. היא ואני עשינו את זה קצת. גם היום השני חלף. אבל בלי התכתבות.
היום האחרון בעיר הזאת. העיר שבה פגשתי ואיבדתי אהבה. העיר שאהבתי על שמצאתי אותה ושנאתי על שאיבדתי אותה. היה מזג אוויר טוב. אבל בלב… הנשמה נקרעה לגזרים. נפרדתי מהעיר אליה הגעתי בדיוק לפני שנה לפגישה עם הלא נודע ומצאתי אהבה…
החלפנו רק כמה הודעות, היא שאלה אם הגעתי, קיבלתי תשובה והתקשורת הסתיימה.
